מסלול הקריירה הייחודי של פרופ' גתית קוה הוביל אותה למחקרים מרתקים ולמסקנות מפתיעות בחקר הַזִּקְנָה ובקשר שבין השפה לזִּקְנָה. היא בכלל למדה תואר ראשון ותואר שני בבלשנות, מתוך עניין בשימוש בשפה, אך בהמשך עברה ללמוד פסיכולוגיה כדי לשלב בין הדברים ולעסוק גם באבחון של הבעיות שמצאה במחקר. כיום היא נוירופסיכולוגית שחוקרת שפה וזקנה, ראש המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, וגם פסיכולוגית שיקומית מומחית שעוסקת באבחון נוירופסיכולוגי במבוגרים ביחידה לנוירולוגיה קוגניטיבית במרכז הרפואי איכילוב.
בעבודת הדוקטורט שלה, למשל, היא חקרה את ההיבטים השפתיים של מחלת האלצהיימר והשוותה בין ידע של משמעויות וידע של תחביר בחולי אלצהיימר ובזקנים בריאים באותו גיל. "כך הגעתי מהשפה אל הזקנה", היא מסבירה.
לדברי פרופ' קוה, "כולם יודעים שמחלת האלצהיימר משפיעה על זיכרון ומעטים יודעים שהיא משפיעה גם על השפה. בעקבות המחקר על השפה בקרב אנשים זקנים עם דמנציה, התחלתי לחקור מה קורה לשפה של אנשים בריאים כשהם מזדקנים. מצאתי שככל שאנחנו מזדקנים, כך אוצר המילים שלנו גדל. מדי שנה נוספות מילים חדשות לאוצר המילים שלנו, כמו למשל, קורונה, ברקזיט, או טוויטר (ואז X) וגם הַסְכֵּת בעברית. כל שינוי בעולם מלמד אותנו מילים חדשות. גם כשאנחנו עוברים למקום עבודה חדש אנחנו לומדים מילים שקשורות לתפקיד שאנחנו ממלאים".
אז למעשה זקנים הם בעלי אוצר מילים רחב יותר מצעירים?
"כן, בהחלט. רוב האנשים חושבים על זקנה כקושי, ולא כיתרון, אבל ההזדקנות מוסיפה לנו הרבה ניסיון ואפשר לראות את המילים החדשות שאנחנו לומדים כחלק מהניסיון שאנחנו צוברים לאורך השנים. ניסיון והשכלה הם דברים שדורשים זמן, ומילים נרכשות לאורך זמן. מחקרים רבים מראים שאנחנו ממשיכים ללמוד מילים כל החיים".
אם כך, מדוע כשאוצר המילים משתפר אנחנו דווקא מתקשים יותר בשליפת מילים?
"הקושי לשלוף מילים או שמות הוא תהליך נורמלי שקורה ככל שאנחנו מזדקנים, כמו הופעה של שיער שיבה. יש בספרות טענה שקשה לנו לשלוף מילים בזקנה כי מאגר המילים שלנו גדול יותר וקשה לחפש בו, אבל המחקר מוכיח שמי שיודע יותר מילים מצליח לשלוף יותר מילים. כלומר, לא נכון לומר שחיפוש מילים דומה לחיפוש מחט בערמת שחת".
את הקושי בשליפת מילים בזקנה מסבירה פרופ' קוה בכך שהמילים מאורגנות במוח ברמות ייצוג שונות, של תוכן וצליל. "כשמזדקנים, הקשרים בין רמות הייצוג מתרופפים, וצריך יותר רמזים כדי להגיע לשם או למידע. למשל, אם אני מנסה להיזכר בשם של שחקנית קולנוע שאני מכירה, ייתכן שאצטרך לחשוב לא רק על הסרט שבו היא שיחקה, אלא גם על הגיל שלה, או אם היא אמריקאית או אירופאית. זקנים מתלוננים על תופעה שנקראת 'על קצה הלשון'. המילה עומדת להם על קצה הלשון, הם יודעים באיזו אות היא מתחילה, כמה הברות יש בה, או מה הצליל האחרון שלה, אבל הם לא מצליחים לשלוף אותה. ככל שמזדקנים, השכיחות של התופעה הזו עולה ולזקנים יש פחות מידע על הצלילים מאשר לצעירים. זו תופעה נפוצה ולא צריך להיבהל ממנה. אנשים מפחדים שאם הם שוכחים מילים או שמות סימן שהם חולים במחלת אלצהיימר, אבל ברוב המקרים קשיים בשליפה אינם הסימן הראשון למחלה".
תרומה לשדה הנוירופסיכולוגי-שיקומי בישראל
המחקר על השינויים בשפה בבגרות הוביל את פרופ' קוה לפתח כלי אבחון שבודקים שליפה וזיכרון ולאסוף נורמות עבורם בקרב דוברי עברית בריאים בני 5–85. המבחנים האלה משמשים קלינאיות וקלינאים רבים באבחון של הפרעות בתקשורת, לקויות למידה, דמנציה ופגיעות מוחיות כתוצאה מחבלות ראש ושבץ מוחי, ועבודתה מחברת בין האקדמיה לבין השדה הנוירופסיכולוגי-שיקומי בישראל.
מחקריה זכו למימון של הקרן הלאומית למדע (ISF), המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, והמדען הראשי במשרד הבריאות.
מה למדת מהמחקר שלך על ההבדל בין קושי בשליפת מילים בזקנה נורמלית לבין תופעות שמאפיינות את מחלת האלצהיימר?
"במחלת אלצהיימר הזיכרון משתנה – איפה הייתי אתמול? עם מי דיברתי? האם כבר סיפרתי את הסיפור הזה? האם התקלחתי היום? הבעיות הקוגניטיביות מפריעות לתפקוד היומיומי. לדוגמה, אדם עלול לשים את המפתחות במקרר או לשכוח את הסיר על הכיריים. המקרים האלה אינם חד-פעמיים ואינם מאפיינים עייפות או פיזור רגעי. אנשים בריאים שוכחים גם הם, אבל פחות. בכל הנוגע לשליפת מילים, הקשיים בזקנה בריאה משקפים עירור חסר של הצלילים במילה. לעומת זאת, במחלת אלצהיימר הקשיים נובעים ככל הנראה ממחיקה של התוכן במאגר הידע".
