עד אמצע המאה הרביעית לספירה הייתה הנצרות דת נסתרת ונרדפת, תחת האימפריה הרומית והפגאנית. אך לקראת אמצע המאה הרביעית מחליט קוסטנטינוס הקיסר לקבל את הדת הנוצרית ולהפסיק לרדוף אותה. בכך הוא משנה את העולם מבחינות רבות ואפילו קובע סדרי עולם שקיימים עד היום.
אחת מהתוצאות הנלוות של החלטה זו השפיעה גם על עולם הקדושים הנוצרים. עד להחלטתו של קוסטנטינוס, הדרגה הגבוהה ביותר של קדוש נוצרי היה "מרטיר" – כלומר קדוש מעונה, אחד שהקדיש את חייו למען דתו, שנרדף בגלל אמונתו ולבסוף הוצא להורג, בדרך כלל בגלל סיבות אלו. אך לאחר החלטתו של קוסטנטינוס נלקחה מהנוצרים היכולת להיות קדושים מעונים. המיואשים מהחלטה זו היו צריכים למצוא חלופה ליכולותיהם להיות קדושים, ברמה גבוהה ומיוחדת.
או אז החלו להתפתח קדושים מסוג אחר, הנזירים. הנזירות היא צורת חיים של פרישות וסגפנות. יש הרואים בצורת חיים זו את הדרך לחקות את חייו של ישוע - לפרוש מהנאות החיים, להקדיש אותם לבורא ולסובבים אותם ולחיות בבדידות ופרישות.
הנזירות התפתחה במזרח התיכון, בארץ ישראל וגם באירופה המערבית והמרכזית. יותר ויותר אנשים יצאו ובאו לבקש לעצמם מעמד של כבוד בין המאמינים ואף להשפיע עליהם בצורה של נזירות, בתפקיד הקדוש המקומי אשר מתקיים ממעט בלבד ומקדיש את חייו למען הקהילה והבורא.
טיול מאורגן לאיטליה מידע באתר פגסוס
עם השנים התפתחו שלושה סוגי נזירות: הסוג הראשון והקיצוני מבין כולם זו ההתבודדות – אדם פרטי היוצא מן הקהילה אבל חי קרוב לסביבת יישוב. הוא נזיר לבדו, לכל אורך חייו, בכל זמן ובכל מקום. מצד אחד הוא לא חלק מהקהילה אך מהצד השני הוא בסביבה על מנת להשפיע ולעזור לקהילה להעמיק בדת.
הסוג השני של הנזירות הוא הלאורה – מנזר שהוא מקום מרכזי בו במהלך השבוע הנזירים מתבודדים אך מעבירים את סופי השבוע ביחד על מנת לאכול ארוחות משותפות, לתכנן את המשך הקיום, לסדר את המקום ולהתעדכן בנעשה בעולם הנוצרי. הצורה השלישית של הנזירות היא צורת השיתוף המלא שנקראת קוינוביון - בה חיי השיתוף הם הפן הדומיננטי ולצידם תאי התבודדות למקרה הצורך.
כאמור, עם השנים הנזירות התפשטה לאורך כל המזרח התיכון ועד מדינות אירופה, כשמנזרים ונזירים מתפשטים חדשות לבקרים והופכים את התופעה ליותר ויותר נפוצה. אחד המסדרים החשובים והגדולים ביותר בכנסייה הקתולית הוא המסדר הפרנציסקני שנוסד על ידי פרנציסקוס מאסיזי, עיר במזרח איטליה. פרנציסקוס הסתכסך עם אביו, ברח לכנסייה ושם החל להטיף לעוני, חרטה ודלות. אך לצערם הרב הכסף זרם ברחבי הקהילה והביא עימו חיי מותרות.
בשנת 1520 נזיר בשם מתאו דה באשו החליט שדי לו בריחוק מאורח חייו של פרנציסקוס והוא החל להטיף לחזרה לדרך חיים של עוני, דלות ופרישות, ולנסות לחקות את חייו של פרנסיסקוס אשר בעצמו חי חיי פרישות והקרבה כחייו של ישוע.
רעיונותיו של מתאו לא התקבלו על ידי מוריו והוא היה צריך לצאת ולברוח עד שהתקבל אצל נזירים של שלוחה בנדיקטית. כשהתקבלו מתאו וחבריו אצל הבנדיקטים הם החלו לאמץ את מנהגם וללבוש עליהם ברדס, כלומר קפוצ'ון – בגד אשר מחובר אליו כובע. בגלל מנהג זה נקראו חברי הנזירות החדשה "קפוצ'ינים".
בתחילת דרכם סבלו הקפוצ'ינים ממכשולים ומרדיפות, אך לאחר מספר שנים של התאוששות התחבבו הקפוצ'ינים העיקשים על אוכלוסיית אירופה והחלו להתרחב ולהתפתח כשעוד ועוד מנזרים הוקמו ברחבי אירופה.
ההתפשטות המשיכה והמשיכה ברחבי היבשת. ציון דרך משמעותי נרשם עם הגעתם לסיציליה, שם הקימו הקפוצ'ינים מרכז חשוב, גדול ומשמעותי בעיר המרכזית פלרמו. אך אז החלה התפתחות עוד יותר מפתיעה: נזירי המנזר החליטו שעם מותם הם לא רוצים להיקבר מחוץ למנזר, אלא במרתף המקום. עד היום לא ברור למה, אבל התנאים במרתף המנזר גורמים לגופות להישמר ולא להתפרק. השמועה יצאה למרחקים וכך עוד ועוד אנשים, בעיקר אלו בעלי האמצעים, ביקשו להיקבר במקום על מנת שגופתם תישמר.
בעלי הלב החזק שמבקרים במקום המיוחד הזה יכולים לבקר את רוזליה לומברדו, שנפטרה מדלקת ריאות בגיל שנתיים. ליבו של אביה נשבר והוא ביקש לחנוט אותה ולשמר אותה במקום. רוזליה נחשבת לאדם האחרון שנקבר במקום ולאחריה לא נקברו בו נוספים.
נכון לתחילת העשור הקודם, מנה המסדר למעלה מ-10,000 נזירים וכמה מאות נזירות. המרכז העולמי של המסדר שוכן בכנסיית סנטה מריה של הקפוצ'ינים ברומא שנבנתה ב-1626.
אם אחרי כל זה יש לכם עוד חשק או שאתם צריכים מנוחה – אל תשכחו שבכל זאת אתם באיטליה. היכנסו לבית קפה, והזמינו ספל קפוצ'ינו, ממשקאות הקפה המפורסמים בעולם שקיבל את שמו בגלל צבעו הייחודי, שמזכיר את גלימת ברדס הקפוצ'ינים.
הכתבה מובאת בחסות פגסוס טיולים מאורגנים - כחלק ממטרתה של החברה לעידוד וקידום היכרות עם תרבויות העולם והעשרת הידע של קהל קוראיה. פגסוס מזמינה את הקהל הרחב ליהנות מטיולים מאורגנים לאיטליה, לסיציליה ולמגוון רחב של יעדים בעולם, להכיר תרבויות שונות, להיות חלק מנופי הטבע, לחוש את הפולקלור, לגעת באנשים, להכיר סגנונות, ללמוד על דתות, כלכלה, מערכות אקולוגיות, פוליטיקה מקומית וכל מה שמכיל המקום.
