חלק מהדברים שהופכים את הטיול ליפן לחוויה מדהימה, הם המראות והתופעות המאוד ייחודיות שחווים המטיילים במקום. לעיתים קשה למטייל לפרש אותם ועל כן לפעמים הוא נותר פעור פה. לכן כדאי שמהטיילים יבינו שנדרש תיווך טוב על מנת לפרש את התופעות ולהבין אותן יותר.
אחת מההשפעות הבולטות ביותר על התרבות היפנית היא הזן. אז מה זה בעצם זן? מי המציא אותו, מתי ואיך הוא הגיע ליפן?
להגדיר את הבלתי מוגדר
זן הוא מה שנקרא בסין "צ'אן". שם הוא נולד כענף של בודהיזם, במפגש עם התרבות המקומית והדאואיזם. מעבר לכך שזן תומך במדיטציה על מנת להגיע להארה אמיתית, ביפן הזן הוא דרך חיים, עבודה, אמנות, פילוסופית חיים ובעצם גם עוד הרבה מעבר לזה.
ואולי בגלל שהוא מנסה להיות כל כך הרבה, הוא גם כל כך מעט (בבחינת תפסת מרובה, לא תפסת). זן לא יודע להסביר הכל, וגם התשובות לכל דבר לא תמיד ברורות ולא מספקות הקלה לכל מכאוב. לעיתים תשובה תראה חסרת תוכן, אך מתוך המקום הזה יכול האדם להגיע לעצמו, לקצב הפנימי, לגרעין מהותו. או אז, כשנגלות לאדם התשובות רק לגבי עצמו, אולי אז יבין מה זה זן? מי יודע באמת.
את הצ'אן החלו לפתח בסין נזירים בודהיסטים שנדדו מהודו במאה ה–6 לספירה, ובעצם החלו לנער אותו, לפשט אותו ולכוון אותו להמונים. הבודהיזם היה קיים כבר קודם כמובן, אבל העברתו על ידי נזירים מהודו לסין היתה אבן דרך. הם התאימו אותו לאוכלוסייה, העבירו אותו לחברה גדולה ורצו לדבר להמונים. אחד הדברים הכי יפים בתהליך הזה היה האופן בו דיברו (או לא דיברו) הנזירים אל ההמונים - הם הצליחו לבסס את פרקטיקת השתיקה, ההקשבה ואת השקט שיש בזן.
טיול מאורגן ליפן פרטים באתר פגסוס
אם בכל זאת נרצה להגדיר מהו זן, אז אפשר לומר שהוא בעצם הדרך של התודעה ופילוסופיית הבודהיזם והפיכתה לדרך חיים. זה לא הפילוסופיה עצמה וגם לא התוצאה עצמה, זה לא המדיטציה ולא האושר העילאי אך גם לא פילוסופיה שאין לה קשר למציאות. זן זה בדיוק הנקודה של החיבור בין עולם המעש לעולם הרוח. הוא הנקודה שבה יצא מהמנזר ועבר לקהל הרחב, הנקודה שבה הוא נכנס לחיים האישיים והופך להיות הרקע לדברים. זן מדגיש את היום–יום. זן צריך להיות המקום שבו האדם חי חיי צניעות אך גם חיים מעורבים, תורמים ונתרמים, עבודה ושירות, הודיה, תפילה, כמו להיות במדיטציה במהלך יום של פעילות, כל פעולה נעשית תוך כדי מודעות, נחת, תשומת לב מרבית והבנה שההווה הוא החשוב כרגע.
"שב אך היה פעיל"
מי שהביא את הזן ליפן לראשונה היה נזיר בשם אייסאי שחי במאה ה 12. אחרי חינוך ארוך וכמה גיחות בסין הגיע ליפן והחל להנגיש את הזן בצורה יותר אינטנסיבית למנזרים במדינה ובהמשך אלו העבירו את תורתו לקהל הרחב. עד יום מותו היה אייסאי מסור לעבודתו להנגיש ולהנחיל את הבשורה. על פי זרם זה של אייסאי, ההארה תלויה באדם, בכמות ההשקעה שלו, בריכוז הנפשי ובעבודה הסיזיפית. אך פה לעיתים ההארה תהיה פתאומית.
ממשיך דרכו או אולי מייסד הזרם החדש ביפן היה הנזיר אייהיי דוגן. בתחילת דרכו הוא הכיר את אייסאי וגם דוגן עבר לסין כדי להעמיק בתורת הזן. עם חזרתו ליפן הוא הטיף להתרחקות מהשלטון המקומי, ייסד מנזר בהרים במקום מבודד ורחוק, וקבע והנחיל את החשיבה שזן אינו יכול לחכות להארה פתאומית אלה העבודה הקשה והגילוי ההדרגתי הם שיובילו את האדם אל האור.
הזרם הזה שייסד דוגן נקרא "סוטו זן" ועד היום נחשב לזן המשפיע, הגדול והדומיננטי ביותר ביפן. על פי שיטת המדיטציה של זן, התורה היא "שב וזהו" אך מצד שני היא מטיפה, בנוסף למדיטציה, להיות מעורבים בחיי היום יום ולהיות פעילים. אם ניתן לסכם אותה על רגל אחת התורה הרווחת ביפן היא "שב אך היה פעיל" או במילים אחרות, תחייה את החיים אבל תשלב את המדיטציה כחלק מהם.
אין דבר שיותר ממחיש את הקשר העמוק בין הזן לבין יפן מאשר הסמוראים, מאחר שהזן מטיף לריכוז, לדיוק, לאומץ, לשלוות נפש, לחוסר מעורבות רגשית ולשליטה עצמית ברמה גבוהה. כך אותה תורה שהיתה המקור לעדינות ולשווה היתה גם הכח המניע והמדרבן שמאחורי הסמוראים האימתניים.
הכתבה מובאת בחסות פגסוס טיולים מאורגנים - כחלק ממטרתה של החברה לעידוד וקידום היכרות עם תרבויות העולם והעשרת הידע של קהל קוראיה. פגסוס מזמינה את הקהל הרחב ליהנות מטיולים מאורגנים ליפן ולמגוון רחב של יעדים בעולם, להכיר תרבויות שונות, להיות חלק מנופי הטבע, לחוש את הפולקלור, לגעת באנשים, להכיר סגנונות, ללמוד על דתות, כלכלה, מערכות אקולוגיות, פוליטיקה מקומית וכל מה שמכיל המקום.
