בתחילת המאה ה-20, הגיעה דרום אפריקה לנקודת מפנה: מלחמות הבורים האכזריות כבר השמידו כל חלקה טובה בה ואיימו להמשיך לעשות זאת. האפריקאנים הלבנים, הידועים גם כ"בורים", היו פזורים בכל חלקי האזור. בזכות התארגנות פוליטית מסודרת וטובה יותר מזו של הילידים השחורים, הם הצליחו להשתלט על מחוזות רבים באזור ולבנות בהם תשתית כלכלית איתנה.
כשדרום אפריקה הוקמה בשנת 1910 כחלק מהכתר הבריטי, כבר היה די מקובל לנצל את השחורים המקומיים לטובת עבודות וכלכלה - הלבנים כבר שלטו היטב בכסף ובאמצעי הדיכוי. כך שבשנת 1948, עם זכייתה של המפלגה הימנית לאומית של דרום אפריקה, נפתח פרק משמעותי בהיסטוריה של המדינה.
בשנים שלאחר מכן החלו להיחקק במהרה חוקים שמטרתם הייתה ריכוז המשאבים אצל לבנים ודיכוי כלכלי ותרבותי של הרוב השחור והילידי. החלה הפרדה מוחלטת באזורי מחייה, במוסדות החינוך, בתחבורה הציבורית, בשרותי הבריאות, התרבות והפנאי ואט אט נאסרו גם נישואי תערובת, קיום יחסי מין בין לבנים לשאר הגזעים ואזרחים חייבו להירשם על-פי תיוגם הגזעי. בנוסף, התקיים איסור על מי שלא לבן לחיות במקומות מסויימים בערים, מפלגות מסוימות הוצאו מחוץ לחוק, שחורים נאלצו לשאת תעודת מעבר והתקיימה הפרדה גזעית בכל מקום ציבורי. הגזענות הגיעה לשיאה בשנת 1971, אז נחקק חוק שהפך למעשה את השחורים הדרום אפריקאים לזרים בארצם מולדתם.
על מנת לנסות לצאת ידי חובה, החליטה ממשלת דרום אפריקה על הקמת אזורי טריטוריה שחורה שהיו אמורים להיות מדינות המולדת של השבטים השחורים האפריקאים. רעיון זה נכשל ממספר סיבות, אחת מהן היא חוסר תשתית שלא אפשר מגורים ברמה סבירה. תושבים שניסו להתגורר שם נטשו והתמקמו בפתחי הערים הלבנות, בהן היו מקורות פרנסה וכסף.
תחילה, עברו חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה בצורה מאוד חלקה. העולם היה עסוק בלאסוף ולספור את נזקי מלחמת העולם השנייה, כשבמקביל אפריקה כמעט כולה היתה חלק מקולוניות בשליטה אירופאית שכפתה חוקי גזע. אם אחרי מלחמת העולם השנייה התחילו בעולם כולו תהליכי התפכחות ונסיונות לסיום הדיכוי באפריקה, אז בדרום אפריקה עשו את הדרך בכיוון ההפוך ורק החמירו את הענישה. באמצע שנות ה-70 העולם כבר השתחרר ברובו ממשטרי דיכוי וכיבוש, ואילו בדרום אפריקה לא קרה הדבר – מה שגרם לתהליך של גינוי וחרם על המקום.
מעל כל במה אפשרית דרום אפריקה הוקעה וגונתה, הוטלו עליה סנקציות כלכליות, איסור על מכירת נשק והחרמה בתחרויות ספורט. דבר זה הוביל לכך שבסוף שנות ה-80 מצאה את עצמה דרום אפיקה מבודדת מהעולם, עם כלכלה מתדרדרת ותסיסה חברתית גוברת ומסוכנת.
באותו זמן ניסו בדרום אפריקה למצוא פתרונות ביניים ולחפש את הדרך לקיים שליטה לבנה באופן לגיטימי, אך ניסיונות אלו לא צלחו, ובשנת 1989 התפטר מתפקידו הנשיא פיטר וילם בותה. הוא הוחלף על-ידי פרדריק וילם דה קלרק, שהפתיע את העולם והודה כי האפרטהייד נכשל כישלון חרוץ. הוא ביטל את ההפרדה הגזעית ואת החוקים המרים שלה, שחרר את נלסון מנדלה מהכלא, זכה עימו בפרס נובל לשלום על פועלם המשותף והוביל את דרום אפריקה לבחירות ראשונות ודמוקרטיות מלאות בשנת 1994.
היום – 26 שנים לאחר סיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אפשר לומר שמדובר במדינה הכוללת טוב לצד הרע, אך ייתכן שהשלטון האכזר והמתמשך הותיר חותם לנצח. מבחינה כלכלית דרום אפריקה היא ללא ספק המובילה ביבשת עם יצוא גבוה ומסחר גלובלי עשיר. כל אלו הם תולדה של מפעלים מקומיים שהיו אמורים לשרת את המדינה בתקופת החרם שעברה. לאחר סיום האפרטהייד התחילו לזרום אליה גם השקעות זרות שהצמיחו את המשק, אך עדיין קיימת ביקורת הגורסת כי הכלכלה במדינה ריכוזית מידי, נשמרת אצל מיעוט קטן ולפיכך עדיין מפלה.
מבחינה חברתית דרום אפריקה היא מקום תוסס ועשיר בניגודים, מחוץ לערים הגדולות עדיין מרוכזים שכונות עוני של שחורים העוסקים בחיפוש יומיומי אחרי פרנסה. הם נעים בין כלכלה חופשית לבין זכויות אדם ליברליות אך עם זכרונות עבר קשים ומרמור על היתרון היחסי של הלבנים שנהנו מזכויות יתר במשך שנים.
מצד אחד הפשע משתולל, האבטלה כבדה מאוד והעוני מחפיר אצל אחוזים גדולים באוכלוסייה, אך מהצד השני דרום אפריקה היא מקום מלא תקווה, עמוס בשלל חיות בר יפיפיות, נופים קסומים ושלטון ליברלי יחסית – הממלאים את האוכלוסייה בה באופטימיות וציפייה לטוב.
הכתבה מובאת בשיתוף פגסוס טיולים מאורגנים - כחלק ממטרתה של החברה לעידוד וקידום היכרות עם תרבויות העולם והעשרת הידע של קהל קוראיה. פגסוס מזמינה את הקהל הרחב ליהנות מטיולים מאורגנים למגוון רחב של יעדים בעולם, בליווי מדריכים מקצועיים ועתירי ידע. בואו להכיר תרבויות שונות, להיות חלק מנופי הטבע, לחוש את הפולקלור, לגעת באנשים, להכיר סגנונות, ללמוד על דתות, כלכלה, מערכות אקולוגיות, פוליטיקה מקומית ולהיות חלק מכל מה שמרכיב את היעדים המרתקים בעולם
