ד"ר יפעת ארליך, (אל"מ מיל') (53)
השכלה: לימודי רפואה, הטכניון, בוגרת המכללה לביטחון לאומי.
התמחות: רפואת עור ומין, המרכז הרפואי סורוקה.
מצב משפחתי: נשואה ואם לארבעה ילדים.
"מנהלים בתחומי עשיה שונים, חיים בתווך שבין מציאות לחלום, בין הכאן והעכשיו לבין התכנון האסטרטגי. האתגר הוא לדעת לתווך בין הניגודים האלו, לדעת להסתכל קרוב אבל לראות רחוק ולהכריע בין החלטות גרועות לפחות גרועות", אומרת ד"ר יפעת ארליך.
ד"ר ארליך, נולדה באשקלון למשפחה שחינכה אותה לציונות ואהבת המולדת. היא מספרת כי חלומה להפוך לרופאה נרקם עוד כשהייתה ילדה: "בזכות הרבה הכוונה מאמא שחינכה אותי לעצמאות, ובגלל האצילות והאוניברסליות של המקצוע".
ללימודי רפואה יצאה במסגרת העתודה האקדמית, ולמדה בטכניון. שירתה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד מגוונים וכרופאה מוטסת ב 669 במסגרת זו הייתה לאישה ראשונה שהתנדבה לחצות קו ללבנון. 25 שנות שירות בצה"ל נחתמו כשהיא בדרגת אל"מ, בתפקיד הרופאה הראשית של חיל האוויר, האישה הראשונה ששירתה בתפקיד זה בצה"ל. "להיות רופא צבאי בעיניי זו שליחות גדולה, המשלבת שני ערכים נעלים: הצלת חיים והגנה על המולדת".
עושה למדינתה
"מאז ומתמיד עשיתי למדינתי, ככה חינכו אותי. כרופאה יכולתי לבחור רק בעשייה קלינית במרפאה, אבל חשבתי שבניהול הרפואי יש לי יכולת רבה יותר להשפיע על בריאותם של אנשים ולהוביל לשינוי משמעותי".
ד"ר ארליך, שאמונה על בריאותם של כמה מאות אלפי מבוטחים, מספרת כי הדרום יקר לליבה. "הניהול הרפואי בפריפריה מאתגר יותר, הן בשל דלות המשאבים והן בשל הרכב האוכלוסייה. מבחינתי זהו אתגר אישי ושליחות, זה מה שמייצר עבורי את תחושת הערך והמשמעות".
לדבריה, האתגר הניהולי משך אותה עוד בתקופת השירות הצבאי. "בצבא הבנתי שאני צריכה לנצל את הידע המקצועי שלי כדי לעשות טוב, מצד אחד להגן בריאותו של החייל העומד מולי ומצד שני לשמור על צרכי המערכת. והייתה לי הזכות לשנות תהליכי ליבה בצה"ל, כמו המיון הרפואי לבה"ד 1 וגיוס מתנדבים לשרות צבאי משמעותי. מנהל חי במערכת של ניגודים הדורשת ממנו הכרעות. מנהל טוב חי במתח שבין רגליים על הקרקע, לדעת לייצר מציאות יציבה, לבין ראש בעננים, לדעת לחלום גבוה. בעיניי בפער הזה טמון הקסם. הצורך לנוע בין העולמות".
בעוד עשור
"אני רוצה להיות במקום הבונה מודל חדש לרפואת הקהילה. לא כזה המבוסס על השיטה והפרדיגמות הקיימות, אלא כזה היוצא מגבולות המקום והזמן, כזה המבסס מחדש את מערכת יחסי הגומלין בין הקהילה לבתי החולים, כזה הרואה בבית את מרחב הטיפול העיקרי ומציב באמת את המטופל במרכז. ואל תגידו לי שאי אפשר".
הדבר הבא
"אני עדיין מחפשת אותו. אדם הוא אוסף של הניסיונות והחוויות שצבר במהלך חייו, אני נזכרת בהחלטות מורכבות שנדרשתי לקבל בתנאי שטח קשים, בהחלטות טיפוליות קשות ובהחלטות ניהוליות רגישות, שחידדו אצלי את התפיסה שאם חולמים ומאמינים בחלום, אז בסוף הדברים קורים. הכל אפשרי, 'אל תגידו לי שאי אפשר'. אל תגידו לי ש'אני לא יכולה לפנות פצועים מלבנון כי נשים לא נכנסות ללבנון', 'אל תגידו לי שאי אפשר כי אין אישה בתפקיד דומה'. היום אני מחפשת את הבלתי אפשרי הבא".
זווית מגדרית
"בעולמות הניהול אני עדיין נתקלת בתפיסות מגדריות מיושנות: אסרטיביות נשית הנתפסת ומתורגמת לאגרסיביות, תקיפות הנחשבת לתוקפנות. עדיין כשאישה מדברת מקשיבים יותר לצליל ופחות לתוכן, ובאופן כללי אני לא אגיד שנשים הן יותר מוכשרות אלא שהן לא פחות מוכשרות מכל אחד אחר".
בשיתוף ד"ר יפעת ארליך
