למעלה מעשור אני עסוקה בקשר שבין חברה לרפואה. כיצד משפיעה התרבות על הרפואה וכיצד הרפואה משפיעה על החברה. עיסוק זה גרם לי לחשוב על הכיסא הגינקולוגי – כיצד הוא מעוצב? מה הוא משדר? איזו תודעה הוא מעורר? איזו השפעה יש ל"סביבה" זו, עלינו הנשים הנבדקות? מהו המסר שמעביר הכיסא הגינקולוגי ומהי מטרת המסר? האם המיטה בחדר הלידה אכן מיועדת לאפשר לידה? מעניין להבין באיזו עמדה חפצים אלו מעמידים אתנו הנבדקות, מול מי שבודק אותנו, וכיצד העיצוב של מתקן זה או אחר משפיע על הדרך בה אנחנו תופשות את עצמנו.
האם חשבתם פעם מדוע בבר האור עמום, או מדוע האוטובוסים של אגד צבועים בירוק? האם חשבתם פעם מדוע קופת חולים כללית הפכה לבריאות כללית? או מדוע הציבו מדפים ועליהם פריטים קטנים ליד הקופות בסופר?
פשר המסר
הדברים לא קרו סתם כך. מאחורי כל מילה, אביזר, צבע או עיצוב עומד מסר. אור מעומעם מאפשר להבליט פחות את ההבדלים בין האנשים וכך לגרום להם להשתחרר, לשתות ולהתחבר אחד לשני. צבע ירוק מדמה טבע ומעביר מסר של איכות סביבה. צמד המילים "קופת חולים" מייצר תחושת חולי. תחושה שאף אחד לא רוצה להתחבר אליה. ועוד. לכל פרט בחיים המודרניים יש מסר ומטרה.
עד המאה ה-19 נשים לא הלכו לרופא נשים. רופא המשפחה בדק אותן כשהן בבגדיהן על ידי מישוש. הן בדרך כלל עמדו ולא שכבו על גבן בעת הבדיקה. הרופא הכניס את ידו מתחת לשמלה מרובת השכבות וניסה לנחש מה הוא מרגיש. מאמצע המאה ה-19 הוגדרה מחלה נשית חדשה בשם היסטריה. כרבע מכלל הנשים שחיו באירופה הוגדרו כסובלות ממחלה זו. הסיבה למחלה אובחנה כבעיה במערכת הנשית ולכן הטיפול בה בוצע על ידי רופא נשים. הרופא הנזה היה מעסה את איבר המין של האישה עד להגיעה לאורגזמה ובדרך זו נוצרה אצל האישה רגיעה זמנית. כדי להצליח לבצע את הפעולה ביעילות, נדרשה האישה לשכב על גבה כשרגליה מורמות ומאפשרות גישה נוחה לרופא. תנוחה זו יצרה את הכיסא הגינקולוגי הראשון, בסוף המאה ה-19. ממציא הכיסא היה רופא הילדים בשם ראוכפוז שהכין כיסא עם משענות רגליים מיוחדות ממתכת וכרית רכה ונוחה שנמצאת מתחת לראש. 120 שנה חלפו מאז המצאת הכיסא ושום דבר לא השתנה מלבד הכרית הנוחה שכבר לא קיימת.
הכיסא הגינקולוגי, שכאמור עוצב על ידי גבר, יוצר מצב פיזי של הפרדה בין הרופא והאישה הנבדקת. הפרדה זו מייצרת מציאות בה לרופא נוח, מתאים ונגיש לראות את איברי האישה אך לאישה מאוד לא נוח. היא שוכבת כמו מקק על הגב, בלי יכולת תנועה. מנותקת מאיברי גופה בהם צופה הרופא, והיא לא שותפה מפאת התנוחה. עליה לציית להוראות הרופא להרפות עצמה, להיות פאסיבית ולתת לרופא, כמו לפני 120 שנה, לבצע בה בדיקה או טיפול.
ומה רע בזה?
נשמע אפילו הגיוני. אבל אם נרחיב את המבט ונתבונן בטקסטים המופיעים בספרי לימוד של סטודנטים לרפואה, בספרים לחינוך מיני, ובמסמכים רפואיים המתארים את התהליכים במערכת הרבייה הנשית נראה כי פאסיביות ואקטיביות מאפיינים גם אותם. הגוף הנשי תמיד מתואר כפאסיבי. זאת לעומת התיאורים של מערכת הרבייה הגברית המתארים אקטיביות: עוצמה, חוזק, כיבוש.
בספרים רבים מתואר תהליך ההפריה כתהליך שבו מיליוני זרעים יוצאים למרוץ, לתחרות בה רק אחד ינצח ויצליח לחדור לתוך הביצית. זאת בשעה שהביצית עצמה, פאסיבית, לא זזה ומחכה כמו "היפיפייה הנרדמת", הוורודה, הרכה, המצפה בסבלנות לנסיך האמיץ, האקטיבי, הכובש אותה מידי האחרים נגד כל הסיכויים, נסיך שלמעשה מגלם אותו זרע.
לא רק בספרות העולמית, גם בספרות הישראלית על הביולוגיה של הגוף שנועדה לילדים ולנוער, נמצא את מערכת הרבייה הגברית מתוארת במילים אקטיביות, כמו: "איברי הרבייה של הזכר ממלאים שני תפקידים – הם מייצרים תאי זרע ומשגרים אותם אל עבר הביצית". לעומתם מערכת הרבייה הנשית מתוארת כך: "איברי הרבייה של הנקבה מייצרים ביציות – תרומתם לעיבור". לנקבה מיוחס רק ייצור הביציות.
בין הפאסיבי לאקטיבי
האמת מאוד רחוקה מתיאור זה. הביצית זזה מהשחלה אל החצוצרה ולא "יושבת ומחכה" ללא תנועה. בתהליך ההפריה היא זו ש"בוחרת" את הזרע החזק מבין כל הזרעים, ומאפשרת לו להיכנס. זאת אחרי שהנרתיק הפריש חומרים חומציים שהרגו את רוב הזרעים החלשים גנטית, וכך נוצרת ברירה טבעית בין החזקים לחלשים. כלומר, הנרתיק, הרחם והביצית, כולם שותפים אקטיביים בתהליך וכל איבר עושה את החלק שלו באבולוציה של ברירת האחד מתוך המיליונים.
תיאורים אלה של מערכת הרבייה הנשית מאפשרים את שימור יחסי הכוח בין נשים לגברים, בהם מצופה מנשים להיות פאסיביות ולאפשר לגבר האקטיבי לפעול עליהן. גם מיטת הלידה, כמו הכיסא הגינקולוגי, מייצרת תנוחה שכמעט לא מאפשרת לה תנועה, זאת בזמן שהאישה אמורה להיות אקטיבית ולדחוק את הילד מתוך גופה החוצה. נראה כי פעולת הלידה שהייתה פעולה אקטיבית במשך אלפי שנים, הפכה בבית החולים המודרני לפעולה פאסיבית. הרופא או המיילדת מיילדים את הילד, והאישה השוכבת על הגב, אמורה לציית לפקודות המיילדת או הרופא שבחדר ולאפשר להם ליילד אותה. התנוחה הפאסיבית מייצרת מצג שווא כאילו מי שפועל הוא הרופא המיילד או המיילדת המסייעת לרופא, כשבפועל שניהם אמורים להיות תומכי לידה ולאפשר לאישה ללדת על ידי תמיכה בפעילות האקטיבית שלה.
רבים אולי חושבים, "שהעיסוק בכיסא הגינקולוגי הוא שטותי", "פריבילגי" או "שכל בדיקה נעשית כשהמטופל פאסיבי", ובכל זאת חשוב להרהר בעובדות ולערער מקומות מוכרים, כי רק מחשבה שמערערת יכולה לייצר מציאות חדשה.
במאה ה-21, כשהטכנולוגיה מתפוצצת בחידושים, כשקיים סיב אופטי בו ניתן לראות בבירור כמעט כל איבר פנימי בגוף האדם, לא נשמע הגיוני שרק את הנרתיק וצוואר הרחם ניתן לראות בעין ובתנוחה אחת. ברור כי ניתן לשנות את דרך ותנוחת הבדיקה. נדרשים רק מודעות ורצון.
עולם פטריארכלי הוא עולם בו האב משמש כמייצג את הגבר או הגבריות האקטיבית. השפה העברית משמרת את הגבר הגיבור או ה"זכר" - זה שזוכר וממשיך את ההיסטוריה האנושית. לעומתו, האישה בתפקיד ה"אנטי גיבור" של ה"נקב", ה"חור", זה שאליו חודרים ומחדירים איברים או חפצים שונים.
דוגמה קטנה מאפשרת לראות כיצד שימור עיצוב של מוצר משרת את המסר. מסר שגם אם לא נשים לב אליו, ולא נהייה מודעים לו, בסופו של דבר יגרום לנו להתנהג בהתאם לקוד העיצובי המשפיע על תת ההכרה שלנו.
אם ערך השוויון בין המינים חשוב בעינינו, נראה שהגיעה העת לאתגר את העיצוב בן 120 השנים, שהגיע לשיבה טובה, ולייצר מיטות וכיסאות שיעבירו מסר של שוויון, של אקטיביות, של שיתוף פעולה בין מטפלים ומטופלות.
*בכל מקום שנכתב רופא / מטפל הכוונה היא גם לרופאה ומטפלים/מטפלות.
ד"ר טליה גולן היא ד"ר למגדר, פעילה חברתית בתחום של מגדר וזכויות אדם עוסקת בעיקר בזכויות נשים בזירה הרפואית (גינקולוגית)
