בישראל חיים למעלה מ-300,000 איש המתמודדים עם מגבלה נפשית ומהווים את קבוצת הנכים הגדולה ביותר במדינה. הנתונים מראים כי אחד מכל שלושה אנשים יחווה משבר נפשי במהלך חייו.
דו"ח של ארגון הבריאות העולמי שפורסם לאחרונה מראה שאחד מכל שמונה אנשים מאובחן עם התמודדות נפשית. ללא ספק נתון מדאיג.
אבל בריאות הנפש היא כבר מזמן לא הסיפור רק של האנשים המאובחנים עם התמודדות נפשית.
כיום כולם כבר מבינים שבריאות הנפש זה הסיפור של כולנו - סיפור שחוצה מעמדות ומגזרים. זה הסיפור של ידוענים, של ספורטאים, של נבחרי ציבור, של הבן של השכנה ושל הבחורה מהעבודה. זה הסיפור של כולנו.
"הדור החדש" של מתמודדי נפש
נתון נוסף מדו"ח ארגון הבריאות העולמי, מצביע על כך שאחוז המתמודדים עם דיכאון וחרדה עלה בכ-25% מאז פרוץ מגפת הקורונה בשנת 2019. מאז אנו חווים עלייה לא רק במספר המאובחנים עם התמודדויות שכאלה, אלא גם בלגיטימציה ונורמליזציה של מצבים נפשיים. מצבי חיים כמו אובדן כושר השתכרות או ריחוק חברתי נוגעים בהרבה מאוד אנשים ומתמודדי נפש הם כבר אינם רק האנשים שעוברים משברים נפשיים מורכבים, אלא כל אחד ואחת מסביבנו.
בעבר, נתפסה בריאות הנפש כתחום המצוי בידיהם של אנשי הרפואה והפסיכיאטריה. אולם עם השנים והתפתחות המחקר, התגלה כי דווקא שירותים תומכים בקהילה, מניעה מוקדמת של פגיעה נפשית וחלופות לאשפוז פסיכיאטרי, מצליחים לשפר פי כמה את מצבם של אנשים ואת השתתפותם כחלק בלתי נפרד מהקהילה.
אנו מבינים שככל שאדם יבין מוקדם יותר את מצבו ויגיע מהר יותר לבקש עזרה, כך תמנע החמרה ויוענקו לו כלים להתמודדות. אך עדיין, גם בעת הזו, קיים חסם ראשוני בהכרה של האדם במצבו האישי ובצורך בטיפול, בין היתר מפאת חסמי בושה וחשש עז מתיוג. הקורונה היוותה זרז 'חיובי' למודעות ולשיח בנושא בריאות הנפש. ראינו שמצבים לא פשוטים המהווים טריגרים למצוקה נפשית יכולים להתרחש בכל בית ולכל אדם. פתאום מבינים את ההשלכות של מתח מצטבר המתבטא בין היתר בדיכאון ובחרדה. זה מתקרב לכולנו, אם לא אנחנו, אז מישהו בסביבתנו.
ה"דור החדש" של המתמודדים לא יפנה לאשפוז בבתי החולים. הם מחפשים מסגרות שיתמכו בהם בשגרת חייהם ויאפשרו להם לחיות כפי שחיו עד כה, לצד בסיס תמיכה טיפולי-שיקומי. אנו רואים את מדינות הOECD נעות קדימה, מפנות עורף למודל הרפואי המיושן של טיפול באשפוז ועוברות לחלופות בקהילה ולמהלכי מניעה. ההוצאות של מדינות אלה על חלקם של שירותי טיפול בקהילה עומדות על כ-78% בממוצע, כשישראל לעומתן, מתקצבת מסגרות בקהילה ב-50% מההוצאה הכוללת לטיפול בבריאות הנפש. ההבדל הזה, משאיר ישראלים רבים ללא מסגרת טיפולית, מחכים לתורם ברשימות המתנה מתארכות לחלופות אשפוז ולשירותי שיקום בקהילה, במקום לזכות בטיפול המידי והמיטבי לו הם זקוקים.
התמונה מורכבת. הגדלת העוגה התקציבית המוגדרת לבריאות הנפש, לצד טיוב השקעת המשאבים במערכות למניעה מוקדמת ובחלופות אשפוז קהילתיות שצוברות תאוצה, ישפרו דרמטית את מצבנו ביחס ליעדים שהצבנו בעבר ויאפשרו לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית ולבני משפחותיהם לחיות חיים מלאי משמעות ללא הדרה חברתית.
ובינתיים, עד שכל זה יקרה, אני מזמינה אתכם להסתכל ימינה ושמאלה על האנשים הקרובים אליכם ולשים לב, להתעניין ולהקשיב. לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.
בשיתוף אנוש
