אני בת 30 ונגמרו לי החיים
במציאות של שגרה מבורכת, נשואה עם שני בנים קטנים, מטפחת קריירה בתפקיד ניהולי בחברת אשראי גדולה, נפטר סבי האהוב ממחלה קשה. תחושת האובדן והאבל הובילו אצלי לשינויים קיצוניים במצב הרוח.
אני, שהייתי עובדת מצטיינת, נעדרתי לסירוגין מהעבודה. פתאום הרגשתי פחד משתק, עברו בי מחשבות שלא אוכל לעמוד מול העובדים, שאתבלבל במשימות. באחד הימים בהם הצלחתי להגיע לעבודה, נכנסתי בשארית כוחותיי לחדר המנהלת שלי בוכה ורועדת. היא ביקשה לנחם אותי שזה משבר חולף. רציתי כל כך להסביר לה את ההבדל בין רגע קשה לבין מה שאני חווה. הצלחתי לומר לה רק משפט אחד: "אני בת 30 ונגמרו לי החיים". אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה התקף חרדה.
היא החזיקה בידי ויצאנו לשאוף אוויר מחוץ לבניין. התיישבנו על ספסל. כשאני בוכה ומורכנת ראש, זיהיתי את נעלי העבודה של בעלי. הזעיקו אותו להגיע. הרמתי את הראש להביט בו ולנגד עיני מראה שלעולם לא אשכח. עשרות עובדים, אולי מאות, עומדים מולי, מתלחשים ומסתכלים עלי במבטים מלאי רחמים.
מה שלא ידעתי אז הוא שהבושה שהרגשתי שם תלך איתי עוד דרך ארוכה.
רכבת הרים
ימים הפכו לחודשים ואיתם האבחנה כחולה במאניה דפרסיה. מאז ובמשך שמונה שנים רצופות, אפיזודה אחת החליפה אחרת. מצד אחד, תהומות של דיכאון ומצד שני, התרוממות רוח ופעלתנות יתר.
בדיכאון הרגשתי תחושות קשות של פחד, ייאוש, בלבול וחידלון. עמדתי מלאת רגשות אשם מול בעלי שלא הבין איך לעזור לי ומול המבטים המבולבלים של הילדים. עמדתי גם מול עצמי, מול החלומות שלי ואי היכולת לעמוד בדרישות הקריירה שבניתי בעמל רב והייתה מקור גאוותי. הסתגרתי בחדר, במיטה שהפכה לכלא הפרטי שלי, שם אני האסירה והסוהרת. חוסר אונים מוחלט.
בהיפוך גמור מגיעה אפיזודה מאנית, שמעניקה לי הרגשה של כל יכולה. מחליפה עבודות, מבזבזת כספים ועל הדרך עוברת עוד הריון ולידה. לסביבה קשה לקבל את הקצב. ואני, מי שלא איתי - נגדי.
בין האפיזודות האלה הדבר הכי יציב אצלי היה הבושה. אני חולת נפש? אני צריכה לקחת כדורים פסיכיאטרים? ומה יגידו עלי אחרים? שנים שהבושה ניהלה אותי.
מחושך לאור
שני אירועים שהתרחשו בסמיכות זה לזה, הובילו לרגע מכונן, שבו הבנתי שכדי לשפר את חיי אני חייבת להיפטר מהבושה. האחד היה כשהרופא בישר לי בהמשך לתוצאות בדיקה גנטית שעשיתי, שמיצינו את הטיפול התרופתי, ועלי להשלים עם המגבלה הנפשית בחיי. השני היה כשהבן הבכור שלי הגיע למצוות, כשאני בעיצומה של אפיזודת דיכאון. בבית הכנסת, כשכל בני המשפחה נרגשים ושמחים, הלכתי אני מאחור, במשקפי שמש גדולים המסתירים מצוקה גדולה. אז נפלה בי ההכרה שלא אוכל לקחת חלק אמיתי בחיי היקרים לי כשאני ממשיכה להסתתר.
בחרתי לשתף את ההתמודדות שלי במקום הכי חשוף שהכרתי, ברשתות החברתיות. בדף פייסבוק שפתחתי "להיות חזקה" הוצאתי לאור את הסיפור שלי. זה היה הצעד הראשון בתהליך של ריפוי ממחלה שהייתה גדולה יותר מהמאניה דיפרסיה - מחלת הבושה.
באשפוז הפסיכיאטרי בחרתי בחיים
החלטתי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית באיכילוב. פגשתי שם אנשים מרשימים באישיותם, חכמים, רגישים וטובי לב. אנשי משפחה, חלקם בעלי תפקידים בכירים. גיליתי שהסטיגמה הפוכה מהמציאות.
לצד ההתמודדות, הצוות הרפואי ראה אותי כאדם עם יכולות וכישורים. הבנתי שהמאניה דיפרסיה היא רק חלק ממני ואינה מגדירה אותי וזה נתן לי את התקווה להחלים. הסרתי מנגנוני הגנה, התמסרתי לטיפול. שם גם נחשפתי לראשונה לזכויות שמגיעות לי ולסל השיקום של משרד הבריאות.
משערי בית החולים יצאתי מחוזקת, אך תהליך ההחלמה רק החל. התחלתי לפגוש פסיכיאטר ופסיכולוגית באופן שבועי והצטרפתי לקבוצת תמיכה למתמודדים עם מאניה דפרסיה.
הייעוד שלי הוא להעביר את המידע ולנפץ את הסטיגמה
במסגרת סל השיקום הציעו לי להצטרף לתוכנית דו שיח של עמותת אנוש, שמכשירה מרצים לספר על ההתמודדות הנפשית שלהם. הבנתי שהייעוד שלי הוא להעביר את המידע הלאה ולנפץ את הסטיגמה. בכל פעם שאני מרצה, אני מרגישה שאני נוגעת באנשים ומקרבת לבבות. אני נוכחת לדעת שהאומץ שלי להיחשף נותן תקווה לאנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית ולמשפחותיהם.
רגע אחד מיוחד היה כשהוזמנתי לשאת דברים במסגרת חוג התנ"ך במשכן הנשיא, כמרצה בתחום בריאות הנפש מטעם אנוש. כשיצאתי מדלתות בית הנשיא, מחובקת עם האיש שלי, זה שצועד איתי לאורך כל הדרך, המשיכו
להדהד בי מחיאות הכפיים, מילות החיזוק, הדמעות והפרגון העצום ברגע בו סיימתי את דבריי. והלב, הלב התפוצץ בהודיה.
תוכנית דו-שיח: הרצאות מהלב על הנפש
בתוכנית דו שיח אנו מכשירים מרצים ומרצות, לספר את סיפורם האישי על התמודדותם עם משברים נפשיים. הם מגיעים לקהלים מגוונים ברחבי הארץ ומנהלים עם הצופים דו שיח אותנטי, משתף ובגובה העיניים. הסטיגמות מתפוגגות, הסובלנות מתגלה וגם ערך האדם כשווה בין שווים.
לפרטים ולהזמנת הרצאות: 074-7556155 >>> info@enosh.org.il
בשיתוף אנוש
